עוד שמאשה רואה בילדים שלי את הניצחון הגדול שלה על פני האדמה, מדינת ישראל – הבית אליו ערגה – מגישה לה וליותר מ-100 אלף ניצולים אחרים כתף קרה

רבים מ"ידידי ישראל" אינם נאבקים באנטישמיות אלא עושים שימוש ציני בישראל וביהודים במאבקם נגד המוסלמים במדינותיהם, ולא רק הקיצוניים שבהם

רני שב הביתה, כעת הבית המשותף צריך להיות ראוי לו ולגבורתו. הסיכה ירדה מדש הבגד, הצלקת נותרה. בוערת. הפצעים עודם פעורים, כואבים כל כך. השיבה של החלל האחרון נטולת חדווה. כל מה שיש בה זה טעם מר של סוף, ונשימה

אין יותר חטופים בעזה. אלו מילים שלא כתב אף יהודי מאז 2014. ועכשיו, עכשיו הן מציאות. אפשר לחוש הקלה. מלחמת 7 באוקטובר נגמרה

באיזה עוד מקום בעולם יש מחויבות והקרבה כזו של לוחמים, דור גבורה, שמאז הבוקר ההוא, לא רק אתמול, נלחמים על דמותנו כעם

ב-2005 החליטה איראן להכחיש באופן גלוי ורשמי את השואה, במחשבה כי אם יצליחו להוכיח שהיא לא התקיימה, אז לא תהיה הצדקה לקיומה של ישראל. ביום הזה, שנקבע על ידי האו"ם באותה שנה בדיוק, חשוב להבין את הרקע להכחשה ולעמוד מולה

כשליבנו מלא גאווה, אני מבקש להתרכז בניצחון של משפחת גואילי. הלוחמות והלוחמים, בסדיר ובמילואים, הוכיחו כי הערכים מנצחים תמיד, ואפילו את הרוע של הטרור